הימים עוברים והשנים רצות

הימים די דומים, מחשיכים היטב בלילה וקמים ביקיצה טבעית מאוחרת. הבוקר עובר בעצלתיים. אוכלים משהו. קצת בריכה. הרבה מסכים וגם ספרים. מתישהו מתחילים להרגיש רעב ומתחילים להתארגן ליציאה היומית. מחפשים מסעדה נחמדה. יורדים לאחד החופים באזור. מחפשים מקדש או מפל. מיני גולף או אטרקציה מקומית אחרת. וכעבור כמה שעות נהנים משקיעה וחוזרים הביתה. כל כך מהר התחלנו לקרוא למקום הזה בית. מקום קסם, בלב הג'ונגל ובריכה שרוב הזמן לרשותינו בלבד.

האמת היא שיש כל מיני תקלות, כמעט כל יום יש משהו. חלק במקרר שנשבר, נזילה בכיור, אין מים חצי יום וכד'. אבל אנחנו משתדלים לא להתבאס מהם יותר מידי. חופש בכל זאת. המארחים מצידם משתדלים לתקן במהירות וביעילות את התקלות. הערב גם הוא נמרח בנעימים. מקלחות, נישנושי ערב. כל אחד בענייניו. כולנו הולכים לישון מאוחר ממה שאנחנו מורגלים. מושכים עוד קצת מסם החופש המשכר.

פגשנו משפחה ישראלית מקסימה, הייתי בקשר עם האמא עוד בארץ כשגילנו שנוסעים פחות או יותר באותו הזמן לאותו מקום. פינטזנו שיעברו לגור לידינו אבל הם לא מעוניינים להתנייד ולכן צריכים מקום מרכזי יותר. בילינו איתם יומיים רצופים. יום בריזורט "שלהם" סמוך לים ולמחרת "אצלנו" בבריכה. מקווה שנסע גם לטייל יחד בהמשך.

אני סובלת כבר כמה ימים מפריחה אלרגית ברגל. חשבתי שיעבור לבד עם המשחות שהבאנו. היום התייאשתי והלכנו לבית מרקחת להתייעץ. קיבלתי משחה וגם טיפול אנטי היסטמנים. מקווה להיפתר מזה, כי סתם מעיק עלי. מגרד בטירוף, גם באמצע הלילה.

היו פה יומיים גשומים והיה מבאס שלא ניתן לצאת יותר מידי. אבל עוזר לנו להעריך יותר את הימים שכן. (אני כותבת ומבינה למה המתבגר הדביק לי את הכינוי עוגיית מזל מאז שהגענו…).

חזרנו גם לריבים הרגילים מהבית. אומנם מתסכל אבל מניחה שגם זה חלק מהשגרה. כולנו משתדלים מעט יותר, אבל חיים במרחב משותף קטן בהרבה עם יותר חיכוך ופחות אפשרות "לברוח". אבל באמת שהמודעות עוזרת. מצליחים לגנוב גם רגעי אינטימיות וגם זמנים של לבד. זה שהם גדולים ועצמאים מאוד תומך. הם נשארים שעתיים בבית בעוד אנחנו הולכים לסיבוב בעיר לבד. משנים קצת אווירה. תענוג.

המשימה הבאה מבחינתי היא להתנסות בשפע הרוחני על האי ויש שני טיולים "גדולים" שבועז מעוניין לעשות. אז יש תוכנית עתידית לזמן הקרוב וגם מתחילים לתכנן את היעד הבא שכפי הנראה יהיה פוקט-קופיפי.

סוף שבוע מעולה לכולכם. המשך יבוא.

מטיילים ונהנים ו/או התחלה של שגרה

17362012_268682246913709_7448721534052434131_n

שלשום קמנו בבוקר וגילינו שצ'ול עם דלקת עיניים. שיטטטטטט, אין דבר מבאס מזה. אבל לא נתנו לזה להרוס. בועז נסע לבית המרקחת בעיר. פה רופא הוא רק המלצה ומעמד הרוקח הרבה יותר גבוה מבארץ. מהרוקח בועז חזר עם טיפות, משחה ורטייה לעין. נועם שיתף פעולה יפה ואחה"צ כבר היה בשל לביקור בחוף. מצאנו חוף מגניב במיוחד שבועז הספיק לעבור בו בבוקר. מבחינת אוכל לא היה שם ממש מבחר מתאים, אבל כולם מצאו משהו. לא ברור אם הייתה שם מסיבה מתוכננת או שכל יום זה ככה אבל היו מלא אנשים, מלא ילדים, מוזיקה טובה ושקיעה מדהימה ביופיה. פינקנו את צ'ול גם בפוט מסאז', אין ספק שהגיע לו. סה"כ היום עבר בנעימים על אף ההתחלה הגרועה. ציון מאה לכולנו על ההתמודדות.

אתמול הלכנו לחפש מפל. בעונה החמה הזאת היה שם בקושי מפלונצ'יק אבל היה אגם להשתכשך והשמורה עצמה הייתה יפה. משם לארוחת צהריים בעיר. מצאנו מקום כלבבנו. עם שניצל ישראלי צ'יפס ולא פחות חשוב פנקייק. לא צריך הרבה מעבר כדי שכולנו נהיה מבסוטים… יום קליל באווירה טובה שהסתיים כמובן בבריכה.

היום השקמנו מוקדם (לראשונה עם שעון מעורר) למפגש עם ה"עיר הגדולה" קוסמוי. דוגרי? מכוער שם, ממש. אין תחושה של אי, אלא של עיר גדולה ישנה ודי מוזנחת. אבל… מסתבר שיש גם לא מעט מקומות ממש יפים שם. מצאנו סיור מאורגן (בעברית!) לנקודות החשובות של האי ונרשמנו ולכן גם הזמנו מעבורת לשעה מוקדמת. אבל אתמול נבהלתי. אני? מאורגן? לאאאא. אז החלטנו לבטל את המאורגן, אבל לא את הקונספט. מצאנו נהג פרטי שלקח אותנו מהמעבורת בבוקר וליווה אותנו לאורך כל היום לאותם נקודות של הטיול ונשאר איתנו עד למעבורת האחרונה. מה אתם יודעים, אפילו יצא יותר זול… עד ארוחת צהריים הספקנו לבקר בכל האתרים התיירותיים של האי בשני המפלים המרשימים, במקדש פלי ליאם המהמם, בבודהה הגדול, בנזיר החנוט ובסלעי סבתא וסבא. אכלנו צהריים בלמטייל ונשמנו קצת עברית. הילדים עפו על האוכל שם. (הבטחנו שנבוא שוב…) משם נסענו למוזיאון התלת מימד והעברנו שעה של תמונות, צחוק וביחד. שבוע וחצי בתאילנד ויש לי תמונות לאלבום שלם. אבל הכל כל כך יפה והמצלמה שלי מושלמת אז איך אפשר להפסיק?

אנחנו צוחקים המון בטיול הזה. כיף לא נורמאלי. אתמול בלילה התגלגלנו כולנו מצחוק במיטה. גם היום במוזיאון. גם על הדברים הרעים צוחקים כמובן. יש גם יותר זמן לשיחות עומק ובכלל יש זמן. אז איך אני מוצאת את עצמי פה דווקא באחת בלילה עם עיניים חצי עצומות?

אמסטרדם בר

שומר

עוד לפני הנסיעה שמענו שיש מקום שאליו מגיעים כל המגניבים, ה"קולים", הצעירים. ידעתי שזה גם לא מקום שמתאים לילדים. לכן לא באמת חשבתי שיצא לי להגיע לשם. חשבתי שאולי בועז ילך עם חברים או משהו כזה.

כל בוקר האתמול הטף בילה בבריכה וחרף המלצותינו הם לא נמרחו מספיק ולכן נשרפו. במיוחד המתבגר. כך יצא שהתוכנית המקורית שוב לא יצאה אל הפועל. המתבגר אמר אתמול שהדבר הכי מיוחד בחופשה הזאת היא החופש. אין לחץ להספיק, קמים ביקיצה טבעית, עושים מה שמתחשק. אין לו"ז, אין לחץ. האמת היא, שאני כן מנסה להכין תוכנית מסויימת ולהוציא אותה לפועל. אבל משתדלת לשחרר ולזרום עם הרגע. גם אם לפעמים זה קשה. כך יצא שבועז ואני מתים לצאת קצת. המתבגר לא במצב וצ'ול נטרלי. שאלתי אם אכפת להם שנצא רק אנחנו לשעה קלה והם זרמו.

זה המקום לציין כי הבלוג הזה נכתב ראשית עבורי, לאחר מכן עבור חברי ומשפחתי שמעוניינים בדיווחים שוטפים. אבל אני כותבת גם לעין זרה מתוך מחשבה שאולי יש פה גם עניין עבורה. בשלב זה אתם כבר בטח יודעים או מנחשים שאני לא ממש צעירה ומגניבה אף פעם לא באמת הייתי… אבל מסתבר שהאמסטרדם בר נמצא 2 ק"מ מפה ושמשם רואים את השקיעות הכי מדהימות. השעה היא שעת שקיעה והילדים מפרגנים בילוי זוגי אז יאללה נוסעים. הזדמנות ראשונה שהילדים לא ברכב אז גם החלטתי להתנסות בנהיגה בעצמי. רכב 4 על 4 גדול זאת חוויה. נהיגה בצד שמאל מסובכת פחות ממה שחשבתי ואפילו מצאתי חנייה קרובה.

האמסטרדם בר הוא מין שילוב שבין מסעדה גדולה לאולם אירועים. למטה יש הכוונת תנועה לחנייה מטעם המקום ואז מתחילים לטפס ומבינים למה המקום מיועד לצעירים (לא ממש בניתי על טרק) אחרי הטיפוס מגיעים לתצפית. כולם יושבים כמו בהצגה על כסאות פלסטיק וממתינים להופעה הכי טובה באי – השקיעה. הגענו ממש בזמן, תפסנו מקומות והמופע החל. השקיעה אכן מרהיבה. כולם עסוקים בלתעד את הרגע מי בפלאפון ומי במצלמה משוכללת ואני קולטת שאף אחד לא באמת צופה ומתענג על הרגע. אני מניחה את הטלפון בצד ומתבוננת בשתיקה. "מה רבו מעשיך אלוהים" השקיעה לגמרי מחברת לדברים נשגבים מאיתנו. אני נפעמת מהטבע החי כל כך בעוצמה מולי ונהנית מהרגע.

כשהמופע נגמר כולם נוהרים לקומה הבאה שהיא בר גדול עם מוסיקה טובה. כריות גדולות להתרווח וכמובן באמסטרדם כמו באמסטרדם לא כל מה שמוכרים שם חוקי. כשמיצינו שם ירדנו חזרה לרכב. כשהגענו אחרי שכבר חניתי פנה אלי מישהו, טען שהחנייה לא טובה  וכיוון לחנייה שהם בחרו עבורנו. בועז נהג הפעם אל החנייה. גם כשיצאנו הוא זה שנהג. יצא ברברס והרכב התחפר מעט באדמה מה שאילץ אותו לשים קצת יותר גז. המכוון צעק סטופ. בועז עצר והתיישר ורגע לפני שהחל בנסיעה, התאילנדי דפק על החלון וביקש שיעצור בצד כי פגענו באופנוע. שיט.

ארץ זרה, מילה שלנו מול מילה שלהם. הפחד והאנדרנלין מתחיל בגוף. בועז יוצא החוצה ואכן יש אופנוע על הרצפה. לא שמענו מכה והנסיעה ברברס הייתה איטית. הם אלה שכיוונו ומה בכלל עושה אופנוע באמצע הדרך רחוק מחניית האופנועים? הם מרימים את האופנוע, פתאום הם שלושה , הם עושים סיבוב סביב האופנוע כמעריכים את הנזק ואנחנו מרגישים במלכודת. בועז מתחיל להתווכח שאין מצב שפגע ואני מזכירה לו לדבר בחיוך. בהברקה של רגע אני מתחילה לצלם ונראה שזה מלחיץ אותם. אני שואלת מה עושה כאן אופנוע ובועז מצטרף אלי. מדבר באסרטיביות ונחישות שאין מצב שפגע. הם כנראה קולטים שלא נפלו על פרייארים שהולכים לשלם ואז כבר ברור לנו שמדובר בתרגיל. הם משחררים אותנו לדרכנו וההקלה גדולה.

אנחנו מסכמים  ברכב את החוויה כולה ובועז אומר יש לך לגמרי מספיק מה לכתוב היום בבלוג. היום מתן לא יתלונן שקצר לו מידי.

פוסט שימושי – עלויות בקו-פנגן

17264174_267144167067517_5373169337741417620_n

היום מתארח אורח חשוב ומיוחד. האיש והאגדה בועז שלי. בסקירת מחירים ועלויות. קבלו אותו:

בתור חובב סופרמרקטים מושבע ונצר למשפחת מאתרי מחירים, שאין להשיג, יצאתי לתור אחר הסופרמרקט הטוב והזול בפנגן. big c אחד הגדולים וידועים באי. שילוב של דוכני סלולר ביגוד ומזון ומקרו. סופרמרקט מעולה שעובד כמו חלפן כספים ממוצע, בשושו ובמזומן בלבד. אז ככה פירות וירקות שוקלים במקום לא בקופה. גבינה לבנה אין, צהובה בספק…. צ'דר יששש. המחירים כאן מאד שונים. חלק זול מאד, חלק יקר מישראל.

3 תפוזים קטנים ב100 באט  וקילו פילה חזה עוף ב60 באט… מי אמר שלא משתלם לאכול שניצל😂. לחמניות לא מוצלחות,  רק בגאטים קצת קשים. אבל לחם גן עדן, הבנים טורפים, היה מאד טעים. מבחינת מחיר 60 באט כמו בארץ. ולסקר מחירים כללי הדלק 40 באט לליטר, הלוואי עלינו (אין מס בלו). מבחינת נסיעה האי פצפון אנחנו שלושנ ימים על אותו מיכל. סיגריות  Lm light עולים 60 באט. (רק חבל ששמים תמונות של פי הטבעת על האריזה😖 ).

המיץ תפוזים מגיע באריזת קרטון, טעים וזול וממכר בטירוף. בבארים ובמסעדות מערביים, האוכל עדיין לא זול 280 באט לsea food pasta ממש לא זול ופיצה ב200 באט. אז עד כאן לסקירה הזאת….נתראה בבאה חברים.

להפוך לימון ללימונדה

20170317_174619

הפידבק הכי משמעותי, שחזר על עצמו הכי הרבה פעמים עד כה הוא שאני כותבת "אמיתי" לא מייפה וכותבת גם על הרע. אז היום התחיל ממש רע. משם היה אפשר או להתרסק או להמריא. מהכותרת אפשר לנחש מה בחרתי… אתמול לא יצאנו. בועז נשאר די מתוסכל. אין מה לעשות, הוא פחות טוב בלעשות כלום. קמנו הבוקר נחושים לצאת. התוכנית הייתה להגיע למקדש סיני.

בארץ קשה לי לוותר ואני תמיד מעדיפה לנהוג. דווקא פה יותר קל לי להרפות. סומכת על בועז בדרכים המפחידות, בנהיגה ההפוכה (משמאל) התברברנו בדרך והילדים התחילו להיות מתוסכלים, אז עשינו עצירה לארוחת בוקר נעימה (שהכינותי מראש)  מול הים הכחול. כשחזרנו לכיוון הרכב הופתענו לגלות שחנינו בדיוק מול השלט לכניסה למקדש.  התחלנו לעלות לכיוון המקדש. עלייה תלולה ומעיקה ואז קרה לי משהו ממש מבאס. מהסוג שאחריו כבר לא רוצים כלום. ממש רציתי לפרוש "בשיא". אבל ראיתי את המבט של בועז והצלחתי להתגבר על עצמי. החלטנו לסוע אל חוף הים.

המים צלולים וכחולים. נראים ממש כמו תמונה. בועז והילדים נכנסו למים ואני החלטתי שדווקא היום. דווקא עכשיו עם כל הנאחס, זה הזמן להתפנק לראשונה במסאז'. לקח לי זמן להשתחרר ולהתמסר. הראש לא הפסיק לחשוב, האם נמרחו טוב בקרם הגנה (התשובה היא לא) האם נהנים בנתיים (חלק מהזמן ואז התחילו להשתעמם) אבל סה"כ היו שם כמה רגעי קסם ואין ספק שפתח את התאבון לעוד.

כשסיימתי הצעתי לצ'ול לנסות פוט מסאז'. הוא חשש קצת. לא ידע איך בדיוק זה יהיה. הוא מאוד אוהב שבועז מפנק את רגליו. הוא התלבט וביקש משהו קצר (כי ראה שאני הייתי כמעט שעה), ישבתי לידו כמובן. בהתחלה היה מעט מתוח אבל מהר מאוד המבט השתנה למבט של עונג. כשסיים אמר לי "אם הייתי יודע שזה יהיה ככה הייתי מסכים לחצי שעה". בקצב שלו אני רואה שהוא נפתח. הכל קשה לו, הוא מאוד ילד של שגרה. גם לאכול לחם במקום לחמניה לא פשוט לו. משתדלת ללחוץ עד הנקודה הנכונה ולא מעבר וכמובן לשבח על כל צעד והצלחה. אתמול למשל ניסה אננס לראשונה וגילה שממש טעים לו. היום ניסה לשתות קוקוס (לא אהב אבל העיקר הניסיון…).

חזרנו מותשים. אני בריצה קלה למקלחת והם לא וויתרו על רחצה בבריכה "עד שהאוכל יהיה מוכן". קינחנו את היום עם שניצל צ'יפס וקטשופ. גאה בעצמי שהצלחתי להתעלות על עצמי. בסופו של יום מה שנזכור מהיום זה את המסאז' הראשון.

לעשות כלום

20170318_104605

הגענו לריזורט שלשום בצהריים, המשך היום עבר בנעימים בעשיית כלום. הלכנו לישון מותשים, בכל זאת יום של טיסה, מעבורת והתאקלמות. קמנו עם קריאת התרנגול. לשמחתי הצלחנו לחזור לישון. בזמן שהילדים ואני היינו בבריכה בועז שכר רכב והלך לעשות קניות. המקרר מפוצץ באוכל, ברובו נראה קרוב למה שהיינו אוכלים בארץ.

יום האתמול עבר בנעימים עם קריאה, מסכים ועוד בריכה. בערב נסענו למסעדת טאבון החביבה שבבעלות ישראלית. הכבישים צרים מאוד. ללא מדרכות וצריך לנווט בין נהיגה בצד שמאל לבין אנשים שהולכים על הכביש, לבין כלבים שרובצים על הכביש וכמובן מלא אופנועים שעליהם מקומיים ותיירים כאחד. מפחיד מאוד. במיוחד שחלקם לא ממש שולטים בנהיגה. תוהה מה קורה כאן בשיא העונה. מזל שעכשיו כבר פחות עמוס. בטוחה שנתרגל גם לזה…

הבעלים של המסעדה, אירח לנו לחברה והשאיר אותנו עם מחשבות רבות. הוא מתרגל טנטרה וחיי בזוגיות פתוחה ובמקביל מנהל מערכות יחסים נוספות משמעותיות. מעניין להכיר צורות חיים אחרות. הצטערנו שלא שאלנו איך הוא מסביר זאת לארבעת ילדיו. אבל בועז אמר שילדים מסתגלים לכל מציאות שההורים שלהם מכתיבים.

אגב מסתגלים,  כפי שכבר כתבתי הילדים אכלנים די גרועים ולא פתוחים לשינויים. במסעדה היום הבהרנו למלצר שהביצה צריכה להיות בלי כלום (!) כשהיא הגיעה עם בצל ירוק בועז ואני קפצנו, בו זמנית, להבהיר שזאת בעיה והמתבגר הפתיע ואמר למלצר Its Ok כן מתוק תביך אותנו ככה כל יום…

ולגבי הבעלים החלק של הזוגיות הפתוחה פחות מעניין אותי בשלב זה של חיי אבל  אהבתי את הדרך בה הוא מנהל את חייו ללא מתחים ומרדף. מתרגל, נוכח, חיי את הרגע. צורך פחות, חי חיים פחות חומרניים ויותר רוחניים. מאז ומתמיד נמשכתי לצורת החיים הזאת וכעת אני נחשפת לאנשים שממש חיים ככה.

אתמול הלכנו לישון מבלי לתאם ציפיות להיום. אני לעת עתה נהנית מהמנוחה. מתרגלת את אומנות עשיית הכלום, עד כה בהצלחה מרובה. בועז חסר שקט. מאוד רוצה לטייל, לחוות, לעשות. יובל זורם עם מה שנחליט, מתענג בנתיים בערסל. נועם פחות בעניין. מעדיף להשאר בבית. מתענג על האננס הטרי שבועז חתך. מאמינה שבקרוב נצא קצת לפשרה בדמות טיול קצר באזור.

הגענו הביתה

 

שש בבוקר ואני מתעוררת ביקיצה טבעית כבכל יום. רק עובדה אחת שמשנה את התמונה השעון הוא שעון תאילנד והשעון המעורר יצלצל רק עוד רבע שעה. כמו מכונה מיומנת כולם מתארגנים ויורדים אל הלובי. המונית שהזמנו כבר ממתינה ובשבע בדיוק אנחנו יוצאים אל השדה. אחרי צ'ק אין זריז מנסים להרוג קצת זמן בשדה. יובל תכף מסיים את הספר השני. אני התחלתי ספר שני ונועם לקראת סיום הספר הראשון. תענוג הילדים האלה.

הטיסה לקו סמוי קצרה ונעימה ותוך שעה וחצי האווירה משתנה ומהעיר המלוכלכת והסואנת מגיעים לרוגע הכחול. מיד ביציאה מהשדה יש עמדה לרכישת כרטיסים למעבורת (על נועם לא נתבקשנו לשלם. גם לא בארמון המלך אגב). מהשדה למעבורת יש הסעה בוואן גדול (כלול במחיר). בשעה אחת אנחנו נעמדים בראש תור הממתינים רק כדי לגלות שהיינו צריכים לעשות צ'ק- אין לכרטיסים שרכשנו שעה וחצי קודם בשדה. בועז יוצא להציל את המצב ואנחנו נשארים שם בתוך נחיל האנשים. אחרי שכולם נכנסים והמעבורת נסגרת יש המתנה של כחצי שעה. לא ברור אם מדובר בעיכוב או מה בדיוק קורה אבל בסופו של דבר מתחילים לעשות. האווירה במעבורת נהדרת והשיחה בנוגע לגן עדן מתבקשת.

בירידה מהמעבורת שוב נחיל אנשים שאצים למצוא מונית. בעלת הבית המתוקה שלנו מפתיעה לטובה. באה לוודא שהכל בסדר (היא עם אופנוע) אבל סידרה לנו נהג ואפילו מתמקחת עבורנו על המחיר. עשר דקות אח"כ אנחנו מגיעים למקום המקסים שיהיה ביתנו בתקופה הקרובה וחמש דקות לאחר מכן אנחנו כבר בבריכה. המקרר מסודר כמו מיני בר עם מוצרים שאנחנו יכולים לרכוש (חטיפים קולה וכד') יכול לעצבן הרבה אנשים אבל לנו דווקא התאים.

המשך היום נע בעצלתיים. נחים קצת. משחקים קלפים. שנ"צ לי בריכה להם. ערסל. הזמנו פיצות כדי שלא נצטרך לזוז יותר מידי וכבר מגיע הערב הראשון כאן. קו פנגן מעירה לנו פנים. מחר נצא לתור את האי. שיהיה לילה טוב.

עושים את בנגקוק

17342521_10155130092457264_8460415686745163246_n

יום שני למסע. מרגיש הרבה יותר. החום והלחות מקשים על כולנו. הרצון לסנכרן צרכים ורצונות של ארבעה אינדוידואלים ממש לא פשוט. התחלנו את היום בנחת. הילדים אכלו קורנפלקס עם חלב בחדר. נשארנו בחדר עד שצ'ול התחיל להשתגע. התקשרתי להעיר את החצי ולהבהיר שהגיע זמן לצאת. התחלנו את היום בסבן אילבן בחיפוש אחר נשנוש מתאים לא.בוקר ומשם לארמון המלך.

לארמון נדרשים להגיע לבושים בצורה הולמת. מכבדת לגמרי רק חבל שמזג האוויר לא מכבד אותנו. היה חם כמו בגיהנום. הארמון והמקדשים הסמוכים יפים כמובן. הצטלמנו לא מעט אבל הותשנו ממש והחלטנו שאת הבודהה השוכב נראה כבר ביום אחר. צהריים אכלנו במרכז למטייל, אחרי ההצלחה ההיסטרית של אתמול היה ברור שרוצים שוב. טיילנו בקוואסן והצטיידנו קצת (היו עוד הרבה דברים שרצינו לקנות אבל החום גרם לנו לוותר) המיקוח נעים לי. זכרתי מהפעם הקודמת שלי במזרח שזה מביך. השתנתי בעשרים השנים הללו. זה קצת כמו משחק. הם יודעים שאני מעוניינת ואני יודעת שהם ימכרו. מורידים קצת בחיוך. הם מציעים מחיר אמצע בין מה שביקשתי לבין מה שביקשו בהתחלה והנה מתבצעת רכישה. הכל עם חיוך ובאווירה נעימה.

האטרקציה הבאה הייתה עולם המים. המקום נמצא בקניון מותגים יוקרתי. רוב האנשים אחה"צ הם דווקא מקומיים ורובם לבושים בהידור עם דגש על הצבע הלבן. מעניין היה לראות את הגלובליזציה. שוחחנו על השוני והדימיון. מה שבטוח שגם שם כולם עם הראש במסך. עולם המים מקסים. חוויה מוצלחת לילדים ולמבוגרים. היינו גם בשיט עם רצפת זכוכית ולסיום בסרט 4 מימדים. בשמונה בערב היינו מותשים מיום אינטנסיבי וקינחנו במקדונלדס. עד שהגענו לחדר כבר נהיה ממש מאוחר ועוד היינו צריכים לארוז כי מחר עוזבים את בנגקוק על הבוקר. החלטתי שמתאים לי לתעד והשינה תחכה עוד קצת. עכשיו באמת זמן לישון. מחכה בהתרגשות למחר. פרק חדש מתחיל.

לילה סיוט

אתמול בלילה אחרי שכתבתי איבדתי לפחות שנת חיים אחת מדאגה. הילדים נרדמו במיטה הזוגית הגדולה. בועז המשיך להסתובב (מלא אנרגיות הבחור) וסיכמנו שידפוק כשיגיע ואתן לו את הכרטיס לחדר השני.

בשלב מסויים התעוררתי וקלטתי שעדיין לא חזר. לפלאפונים לא ענה (לקח גם את של המתבגר ליתר ביטחון כי היה עם מעט סוללה). עם השעות נכנסתי לסרט רע. לא ידעתי מה לחשוב. כתבתי לחברות ולמשפחה שניסו לסייע ולהרגיע כמיטב יכולתם (תודה אגב!)

בסביבות אחת בלילה הוא התעורר, קלט את הטלפונים וההודעות המודאגות שלי ו…התקשר מהחדר הסמוך. מסתבר שהגיע שעה אחרינו. דפק ולא עניתי אז לקח כרטיס מהקבלה והלך לישון לבדו. סה"כ הגיוני. הגדיל ראש. לא רצה להעיר.

הוא היה בהלם מכמה שדאגתי. התפרצתי בבכי וחיבקתי חזק. הוא התחיל להתנצל והסברתי שאני ממש לא במקום של הכעס. שיתפתי בכמה מהדברים שעלו על דעתי שיכלו לקרות. עשינו שיחת מסקנות ותיאום ציפיות ונרדמנו מותשים.

היום הראשון

 

20170314_161414

נזכרת בכל מיני נקודות ציון. היום הראשון בעבודה, היום הראשון כאמא לשניים, היום הראשון בדירה חדשה וכמובן היום הראשון בכיתה א'. ימים ראשונים זה לא פשוט אף פעם. הציפיות, הלחץ, חוסר השינה. הסתגלות היא לא דבר של מה בכך, בטח ובטח לאוהבי שגרה.

צ'ול היה חולה בימים שלפני, נראה לי שהחרדה מפני הלא נודע הייתה מטורפת עבורו. בהתייעצות טלפונית עם בלה (הומאופטית הבית) הוחלט על טיפול בהתרגשות גדולה קיבל רמדי כמו שמקבלים לפני מבחן גדול (טוב זה סוג של מבחן. לא?) מספר שעות אחרי נטילת המנה הראשונה חלה הטבה וביקשתי אישור לקחת גם לעצמי…

בלילה שלפני לא הצלחנו לישון. ובהתאם התחלנו את הטיול בעייפות ענקית. בחמש בבוקר החלטתי להפסיק להעמיד פנים שאני ישנה ולקום לקפל מכונת כביסה אחרונה חביבה. המסע החל בנסיעה קצרה לרכבת, רכבת לנתב"ג, משם טיסה למוסקבה, המתנה קצרה בשדה הרוסי ומשם לבנקגוק. התחלנו בשבע בבוקר והגענו בשלוש בלילה (שעון ישראל) עשרים שעות מתישות של מסע מורט עצבים. היחידי שהצליח לישון כמו שצריך הוא דווקא צ'ול, גמד הבית. תיאורטית היו תנאים לא רעים, מטוס חדש ומרווח, שמיכה, נעלי בית, כיסוי לעיניים, מסכים אישיים עם אופציות מגוונות לסרטים וגם סט הפעלה לילדים מתנה בשתי הטיסות. אישית הרגיש לי כמו לילה באשפוז. מחשיכים ונותנים אווירת לילה וכעבור מס' שעות מעירים ומאירים לאוכל/לשתייה/למילוי מסמכים. מן שגרה כזאת של חושך ואור לסרוגין. הגענו

בבוקר (שלהם) גמורים מהתרגשות ועייפות. בשדה היינו מתוכננים לבצע כל מיני פעולות שאף אחת מהן לא עבדה בקלות ולפי התוכנית (המרת כספים, רכישת סים תאילנדי, איסוף תיקים, החלפה לבגדים קצרים) מה שגרם לבילוי של כשלוש שעות בשדה. זכרנו את ההמלצות לגבי מוניות אבל היינו מרוטים עצבניים ורעבים מידי. כבר בשלב זה הבנו שהאריזה שלנו לא מוצלחת. המוצ'ילה הגדולה כבדה לנו מידי, הבגדים הארוכים, העליוניות, הספרים החדשים שרכשנו וכמובן כריות הצוואר כל אלה סירבלו אותנו במספר שקיות מעיק שנאלצנו לסחוב בנוסף. במהלך הנסיעה למלון במונית הפעלנו וויז וביקשנו מונה לפי מיטב ההמלצות, אבל הופתענו שאחרי כרבע שעה הוא נעצר וביקש כסף לכביש אגרה ובעודנו מבינים שאין אפשרות להתווכח בשלב זה, הגענו לכביש אגרה נוסף. המחירים לא גבוהים (בטח לא ביחס למנהרות הכרמל) אבל בכל זאת עוד הוצאה. הגענו למלון ונדרשנו לשלם מראש. במזומן. גם זה הפתיע אבל כל כך שמחנו כשהבנו שתכף מקלחת שלא אמרנו כלום. בחרנו מלון בסיסי, נקי, עם חדר זוגי  (מיטת ענק שמספיקה לארבעה או לפחות שלושה) וחדר ילדים. אחרי מקלחת (נועם היה מופתע שמהצינור יוצאים מים "רגילים" מרוב האזהרות בנושא) ומנוחה קלה (אנחנו נחנו, בועז החרוץ הלך להתמקם וחזר עם מינרלים, ארטיקים ובננות) יצאנו לסיור ראשוני.

המלון בסמוך לארמון המלך ולקוואסן. יצאנו וניסינו לתפוס מונית ללא הצלחה (עוד התייעצתי  בלובי אם יש צורך להזמין ונאמר לי שלא…) אחרי שהתייאשנו מהחום, הלחות ואי ההבנה (מסתבר שזה סוג של מאפייה מוניות שלא מ"האזור" לא עוצרות). החלטנו על תוק תוק, חוויה שהוזהרנו לגביה (בלי מיזוג והרבה זיהום ישר לפנים) אך התבררה כסבירה (לפחות קיבלנו משב רוח קל גם אם מסריח) ראינו בדרך את מה שיש לאזור להציע. עצרנו בקשר הישראלי שם טרפנו פיצות ופנקייקים. הילדים היו בעננים. (שוב מרוב אזהרות בנוגע לאוכל…) השמחה על אוכל מוכר ואהוב הייתה עצומה. הזמנו אטרקציות וטיסות ובשלב זה המתבגר הודיע שלא מסוגל להמשיך ושהוא גמור ממש (פלוס התקף אלרגיה ראשון בחיים של שפתיים שהתנפחו) החלטנו לחזור. את הגבר האנרגטי שלי שיחררתי להמשיך להסתובב ושלושתינו נשפכנו. המסאז' והאטרקציות יחכו. בטוחה שמפה רק ישתפר. לילה טוב.