תם ולא נשלם

אנחנו בבית, מנסים לעכל את כל מה שעברנו, חוויה מיוחדת, ייחודית שהאדוות שלה עוד יופיעו בהמשך. ערכתי עכשיו מצגת קצרה של שלוש דק' של תמונות, מה שעזר לי לקלוט כמה דברים עשינו, לכמה נופים נחשפנו, כמה חוויות חווינו. למדנו אחד את השני הרבה יותר לעומק, למדנו להתמודד עם חוסר וודאות וגם עם טעמים וריחות שונים מהמוכר.

המסע הביתה היה ארוך, מתיש, עצוב וגם מרגש מאוד (לחזור הביתה), 22 שעות שכללו מונית, טיסה, המתנה, עוד טיסה, רכבת ורכב, הגענו באמצע הלילה הרוסים מעייפות לבית מאובק למדי שדרש תשומת לב מיידית, כן כן שטפתי רצפה בשתיים בלילה, גם זאת חוויה… למחרת קמנו למציאות חדשה. בלי פלאפונים (יותר נכון בלי סים ישראלי), בלי אינטרנט (הטכנאי הגיע בצהריים אל דאגה). עזבנו בחורף, חזרנו בקיץ, ביום אחד העברתי ארונות קיץ/חורף לכולם, את פריקת המזוודות דחיתי ליום שלמחרת, יחד עם קצת מנוחה ומפגש הכרחי (לנפש) עם חברות ומשפחה (כולל אחותי האמריקאית שבדיוק הגיע לחופשת מולדת פלוס תיכנון חתונה). ליוויתי את צ'ול לבי"ס, נהניתי איתו מקבלת הפנים החמה שכללה שלטים, מכתבים והמון חיבוקים, התמוגגתי לשמוע אותו מספר מול כל הכיתה חוויות. "למדתי שתי מילים בתאית – סוודיקה וקפונקה, בתאילנד הכל קורה לאט ובנחת, אנחנו קוראים לזה "זמן תאילנד" ולכן את המילים מבטאים סוודיקהההה וקפונקהההה, משם עברנו להונג קונג שם זה בדיוק להפך הכל מהר מהר", כמה נחת לשמוע אותו מספר את זה, ימים יגידו מה יזכור מזה בעתיד אבל אין ספק שהחוויה כחוויה תישאר.  המתבגר נהנה מהחזרה יותר משדמיין, הלך אתמול עם חבר לסרט והיום חבר בא אליו לשעות סוני משובחות. החלטנו שהוא פתור מלחזור לשבוע האחרון של הלימודים, כשגילינו כמה זה מעיק עליו. אני חזרתי היום לעבודה, התקבלתי באהבה וחיבוקים והרגשתי כאילו מעולם לא עזבתי, מיד נשאבתי לעשייה ורק לקראת סוף היום הרגשתי את העייפות המטורפת. סוף זה תמיד התחלה, תם ולא נשלם.

 

נקודת המבט של צ'ול בטיול – פרק 2

כשסיימנו את הואה אין נסענו ברכבת לילה לצ'אנג מאי, לא סתם רכבת לילה רגילה שפשוט נוסעת בלילה, אלא רכבת שבה הכיסאות הופכים למיטות קומותיים, ברגע שמתחיל הלילה. כשהגענו לצ'אנג מאי כולם היו חולים, אחד אחרי השני, חוץ ממני. כשאבא הבריא הלכנו לטייל והכרנו מסעדה ישראלית בשם סבבה, אני אישית מאוד חיבבתי את המסעדה הזאת, הייתה שם אווירה טובה, אוכל תימני וטוב. יום למחרת הלכנו לקניון אלקטרוניקה שבקומה העליונה מצאנו קרפ, כל יום כמעט באנו לשם לאכול את הקרפ הזה. במלון הייתה בריכה גדולה מאוד והיא הייתה גם פרטית, טכנית, כי לא היו עוד אנשים חוץ מאיתנו.

כשכולם הבריאו נסענו לטייל, עלינו להר, במעלית שנראית כמו רכבת, דומה קצת לרכבל ושם ראינו נופים מדהימים. הטיול הבא שהיה לנו היה במכוניות "פאגים", לי אישית זה לא היה ממש כיף והרבה סבלתי מהנסיעה, כשסיימנו את הנסיעה עשינו מיני קארטינג וזה היה ממש כיף. המקום הבא אליו נסענו הוא צ'אנג ראי, גם צ'אנג מאי וגם צ'אנג ראי – השמות של המקומות נשמעים לי כמו מקומות ביפן, של נינג'ות. בצ'אנג ראי היינו בבית הלבן ובבית השחור, הבית הלבן היה מאוד יפה, הבית השחור היה מאוד קריפי. אני אישית, אהבתי יותר את הקריפי. אח"כ הלכנו למסעדה, לא ידענו שהבעלים ישראלי. בהתחלה הוא דיבר איתנו באנגלית ואז זיהה לפי המבטא שאנחנו ישראלים ועברנו לעברית. הוא פיתח איתנו שיחה ארוכה עד שהגיע האוכל, אני רציתי לאכול אורז, בתפריט לא היה אורז אבל בסוף הוא אמר, "אתה יודע מה?" אני יכול להכין לך אורז ביתי. באותו יום הלכנו גם לראות את שבט ה"קארן", שבט ארוכות הצוואר. לי זה היה נראה כמו שוק עוני, שמכרו בו כל מיני שטויות בשביל כסף וגם הצטלמנו עם בנות שבט של ה"קארן". זה לא היה נראה כמו צוואר ארוך, אלא כמו טבעות צהובות, שמנמיכים להן את הכתפיים ומעלים להן את הצוואר. בערב הלכנו לראות מופע אורות, היה נחמד ושם הסתיים היום.

יום למחרת טסנו מצ'אנג ראי לבנגקוק, בנגקוק בפעם השנייה – הכל היה יותר טוב, המלון, המזג אוויר, אחרי שראיתי בצ'אנג מאי ביו טיוב את הטרנד החדש שנקרא ספינר חיכיתי מאוד לקנות גם, בבנגקוק קניתי שלושה ספינרים ב-MBK (קניון גדול בבנגקוק). בבנגקוק יום אחד היינו בשוק הצף ולא היה לי כל כך כיף ויום אחר היינו במוזיאון מאדם טוסו. אישית ממש התלהבתי מהמוזיאון, בגלל שזה לא היה סתם פסלים משעווה, הייתה שם רחבת ריקודים, כדורסל למשחק וגם יצאו לנו תמונות ממש טובות. מבנגקוק טסנו להונג קונג. עיר שהייתה מאוד יקרה, אנחנו התקמצנו על הכסף כדי שיישאר לנו כסף להמשך הטיול. מה שאני הכי זוכר מהונג קונג זה את המתנדבים הנחמדים. זהו להיום, וויאטנם בפרק הבא.

האי קט בה

איזה יופי של מקום, ממש אהבנו את האי. מישהו אמר לנו, לפני שנסענו, "עזבו, זה כמו אילת". אז כן, זה באמת סוג של אילת. אבל אנחנו אוהבים את אילת, וגם את קט בה אהבנו. מדובר בעיירת נופש מקסימה, המיועדת בעיקר למקומיים, האזור התיירותי הוא בעצם רחוב אחד ארוך, מלא מסעדות, שבסופו חופים מרהיבים ביופיים, שלא נופלים ברמתם מהאיים בתאילנד, הם מלאים בויאטנמים ובאבובים אבל אני מוצאת את זה שמח ונעים ולא נעים לי לחזור על עצמי כי המשפחה כבר צוחקת עלי אבל זאת בדיוק המילה – אותנטי. מהספינה של האלונג ביי לקחנו מונית לעיר הקרובה טואן צ'או משם לוקחים מעבורת אל האי. אבל הסתבר שפיספסנו בכמה דק' את המעבורת והבאה תגיע כעבור שעה וחצי לערך, הציעו לנו לקחת ספיישל של "ספיד בוט", החלטנו לזרום גם בגלל שלא ממש התחשק לנו להמתין וגם כי זאת עוד חוויה לאוסף החוויות וכלי התחבורה בהם התנסינו במסע. ירדנו לסירה קטנה עם נהג חביב ומנוע רועש ותוך כרבע שעה הגענו לאי. ההפלגה הייתה מהירה מאוד והרוח חזקה בהתאם, אבל מכיוון שהים היה שקט זאת לא הייתה חוויה מפחידה מידי ואפילו נהנינו, הנופים הם אותם נופים עוצרי נשימה של האלונג ביי, של עשרות איים קטנים שצצים מאמצע הים. הורידו אותנו במקום די שומם שרק נהג אחד ממתין, אולי אפילו עודכן שאנחנו בדרך ואני בטוחה שלקח מחיר מעט מופרז, שויין אנחנו בכל זאת תיירים…

אל השבוע הזה הגענו קלים בציוד, את רוב המטען שאיתו אנו מטיילים השארנו במלון בהאנוי ולקחנו מזוודה אחת לכולנו, שני תיקי גב (עם מזון כובעים וכד') ומחשב נייד. מאוד נוח להתנייד ככה, חוויה לגמרי אחרת, במיוחד במעברים. המלון נמצא ממש מול הנמל ובמרחק הליכה קצרה מהים, התארגנו בחדר, נחנו מעט וירדנו לאכול צהריים כבר עם בגדי הים. לקחנו מונית לים (כשעוד לא ידענו כמה קרוב זה) ותוך דקותיים מצאנו את עצמנו בזרם הויאטנמים שיורדים במדרגות אל הים. שכרנו אבוב, שנרגיש את החוויה במלואה ונכנסנו למים המרעננים. הילדים ביקשו רשות לקבור אותי בחול ולהפתעתם הסכמתי כשברקע הפעלת נוער מגניבה למדי עם מוזיקה בקולי קולות. אחרי מקלחת קצרה (בתשלום וקיבלנו גם שמפו) צעדנו ברגל אל המלון מותשים מיום ארוך.

למחרת התעוררתי מוקדם מאזעקה, עד עכשיו אין לי מושג מה זה, אבל שמעתי את אותה אזעקה כל יום בשמונה. הילדים ישנו בחדר נפרד ואיך ששמעתי רצתי אליהם לוודא שלא מבוהלים ומדמיינים שמדובר באזעקת צונמי, המתבגר עוד ישן וצ'ול שמח שהגעתי למרות שהיה שקוע במשחק בפלאפון ולא שמע כלום. קצת אח"כ התארגנו לארוחת בוקר במלון שהתבררה כמבאסת למדי. האמת שכמעט כל האוכל על האי היה מבאס. אני אכלתי כמעט אח"כ אוכל מקומי שהיה סבבה, אבל המתבגר די סבל מבחינה קולינרית. אחרי מנוחת מסכים קצרה (טוב נו לא כ"כ קצרה) שכרנו נהג מונית לטיול באזור. ביקרנו בשלוש נקודות ואנחנו ממליצים על שלושתם. הנקודה הראשונה והרחוקה ביותר היא מערה מקסימה,  Dong trang – ההתחלה דורשת טיפוס לא פשוט של מדרגות אבל שווה את זה בהחלט. המסלול כולו במערה הקרירה, מערה ארוכה, יפה מאוד שכוללת נטיפים וגם קצת עטלפים. צ'ול קצת נבהל בשלב מסויים, משהו במערה ובשקט שלה הבהיל אותו. הוא אמר שאם יגיעו עוד אנשים הוא ירגיש רגוע יותר ולמזלנו מספר דקות לאחר מכן הגיע זוג תיירים ולאחריו עוד משפחה והוא קצת נרגע.

הנקודה השנייה הייתה מערה ששימשה בשנות המלחמה בית חולים. Hospital cave – גם פה מתחילים בטיפוס לא קליל במיוחד. המערה ענקית וכוללת חדרי מגורים, חדרי טיפול, מועדון וכד'. בכניסה ישנה הדמייה של חיילים (בובות) ששוכבים במאין מרפאה. הילדים ממש מתחברים לכל סיפורי המלחמה, מתאים להם לכל משחקי הסוני/מחשב שהם כ"כ אוהבים. הנקודה השלישית גם היא סביב ז'אנר המלחמה  Cannon fort – היא של שני תותחים שההגעה אליהם היא במסלול שחלקו בטבע וחלקו בשוחות מתקופת המלחמה. והנוף, איזה נוף. על זה לא היה כתוב בשום המלצה שקראנו. לא יכולתי לזוז משם, "מה רבו מעשיך אלוהים" על מקום כזה זה נכתב, בוודאות. וכדי להוסיף לחוסר חשק שלי לזוז משם גם הייתה בריזה נעימה ממש ומקום לקנות שייקים טעימים ומפנקים. חזרנו מותשים אבל החלטנו על טבילה בבריכה שבקומה ה-14 של המלון, אם כבר מדברים על נוף גם שם היה נוף מטריף. אני כבר הייתי מורעבת, לשמחתי המלצרית בבר של הבריכה ניגשה אלינו פיזית למים, בהתחלה זה נראה לי מעט חצוף, אבל עד שהגיע האוכל השתכנעתי שזה היה הכי במקום שאפשר. טרפנו את כל מה שהזמנו וביקשנו תוספת כמעט מהכל. נשארנו בבריכה עד שנשארנו לבדנו וכיבו את המוזיקה, הבנו את הרמז והתקפלנו לחדרים.

באמצע הלילה התעוררתי מרעש מחריש אוזניים של מבול, לשמחתי השאר המשיכו לישון שנת ישרים. את יום המחרת העברנו בחדר בלבד, בגלל מזג האוויר. יצאנו רק לצהריים והיה כ"כ מגעיל שהצטערנו שירדנו. ארוחת ערב בועז פינק אותנו וירד להביא לנו לחדר. למחרת התעוררנו אל יום הולדתו של בועז. חשבתי הרבה איך לפנק אותו לכבוד היום הגדול. מסעדה זה עניין יום יומי, את השייט עשינו מוקדם יותר השבוע, אז מה כבר נשאר לעשות?! מבעוד מועד התגנבתי ללובי לבקש את עזרתם והם שיתפו פעולה מעל המצופה. סיכמנו שכשנעלה לארוחת בוקר הם יגיעו ויקשטו את החדר. זה לא היה פשוט ודרש הרבה הסברים והנחיות, שוחחתי עם עובד אחד יומיים לפני והוא סיכם איתי שיבדוק לי עלויות ויעדכן למחרת, כשהגעתי למחרת היה שם עובד אחר שידע על מה מדובר אבל לא כמה עולה וברגע האמת ירדתי לוודא שהם אכן בדרכם לחדר וגיליתי שתיכננו לעשות זאת רק מאוחר יותר באותו היום. אבל בסופו של דבר כשחזרנו מארוחת הבוקר החדר היה מקושט וחגיגי עם פרחים בלונים, עוגה ונרות. לא שוקולד כמו שסיכמנו, אבל לא נהיה קטנוניים והכי חשוב בועז באמת הופתע ושמח מהמחווה. השארנו את הילדים בחדר ויצאנו לקבל עיסוי זוגי וכשחזרנו עלינו כולנו לבריכה שמחים שהשמש שוב יצאה ושם גם אכלנו ארוחה חגיגית לכבוד המאורע.

השבוע האחרון של הטיול הגיע לקיצו. היום התחלנו את המסע "הביתה", הפלגה במעבורת הגדולה, שמסתבר נמצאת ממש מתחת למלון שלנו וכעבור שעה מונית לעוד כשעתיים והגענו חזרה להאנוי, שמחנו כולנו לחזור לסוויטה המתוקה ולצוות המקסים במלון, כולנו מחכים בציפייה לארוחת הבוקר הכיפית שתהיה פה מחר ונהנים מחוויית הגלישה בויי פיי האיכותי אחרי שבקט-בה סבלנו גם מהאוכל וגם מהגלישה. כל הצוות קיבל את פנינו בחיוכים וממש הרגשנו שהגענו הביתה. הגישו לנו בשמחה את המפתחות של אותו החדר מהשבוע שעבר, בועז אמר שיישאר למטה לאסוף את המזוודות שלנו, אבל כשהגענו לחדר גילינו שהם כבר דאגו לזה והמזוודות מחכות לנו בחדר. באמת צוות מדהים. בערב יצאנו קצת להסתובב ליד האגם ובבזאר הלילה, אבל צ'ול לא הרגיש כ"כ טוב, או אולי (בתקווה) סתם היה עייף אז חתכנו די מהר חזרה למלון. לא ייאמן שמחר יום אחרון שלנו. שבת אחרונה במסע. מרגש.

 

המסע מנקודת המבט של צ'ול – פרק ראשון

ב-13.3 התחלנו במסע, הגענו לשדה התעופה, שם קנינו כרית לצוואר וכיסוי לעיניים, עצירה ראשונה בשדה התעופה במוסקבה ומשם לבנגקוק. לא אהבתי את בנגקוק, כל מה שאני זוכר משם היה רע, חוץ מהטיסה לשם. בעצם נזכרתי בחוויה אחת שכן אהבתי, בקניון סיאם ראינו את האקווריום הגדול בו ראיתי דגים, כרישים, צילמתי תמונה שאני צולל עם הדגים. אחר כך הלכנו לשייט עם רצפת זכוכית ושם ראינו כל מיני דגים כמו צלופח, כריש. אני חושב שהכריש היה קצת מסוכן כי הוא ממש קרוב. לאחר מכן הלכנו לסרט ארבעה מימדים שהיה קצת מפחיד אבל מאוד מצחיק.

משם נסענו לשדה התעופה לקו סמוי, ומשם טסנו לקו פנגן. לפי מה שאני זוכר קו פנגן הייתה התקופה הכי טובה שלי בתאילנד, כשהגענו היה מאוד חם וישר החלפנו לבגדי ים ונכנסנו לבריכה. גרנו בוילה שנקראת "סקיי פאלם ריזורט" והייתה לנו בריכה כמעט פרטית. לבעלי הוילה היו כמה כלבים, אחד מהם היה כלב שכולו חום ובגלל זה החלטנו לקרוא לו "חומי". מסתבר שהוא ממש חיבב אותי, כל פעם הוא חיכה לי שאחזור ובאחד הלילות שחזרנו הוא קפץ עלי בהתרגשות. למחרת שכרנו אוטו לכל התקופה בקו פנגן. טעמתי דברים חדשים כמו אננס טרי שהיה לי מאוד טעים וגם משקה קוקוס שלא היה לי טעים. לאחר מכן הלכנו לחוף הים "בובי ביץ'" וניסיתי פעם הראשונה "פוט מסאז'" אמנם היה קצת מדגדג אבל היה אחד הנעימים. בקו פנגן למדתי לשחות וגם לקפוץ לבריכה. בבובי ביץ פגשתי את החבר הישראלי הראשון שלי בחו"ל, אמא קבעה עם המשפחה שלו לראות את השקיעה בים, אח"כ נכנסנו אליו לבית ושיחקנו יחד במשחקים שלא הכרנו והוא לימד אותנו.

היינו בהרבה חופים, צילמנו הרבה תמונות, הלכנו לטייל במפל, נכנסנו קצת למים. שכבתי על ערסלים. בטונג סלה הייתה מסעדה עם אוכל מערבי שכל כך אהבתי שחזרנו לשם מלא פעמים. היה שם חבל טיפוס ומשחקי קופסא, אכלנו שם פנקייק מעולה עם פירות בצד והשניצל הכי טעים בטיול.  באחד הימים לקחנו מעבורת לקו סומוי ושם חיכה לנו נהג מונית וטייל איתנו כל היום. שם הכרתי את הדת של התאילנדים בשם "בודיהיזים" וראיתי בפעם הראשונה את הבודהות. בקו סמוי ראינו גם את סלעי סבתא וסבא, אכלנו צהריים ב"מרכז למטייל" ואחרי האוכל הלכנו למוזיאון התלת מימד. אחד המוזאונים הכי מגניבים שהייתי בהם.

אחרי כמה ימים קבענו עם משפחה מטיילת אחרת בחוף שבו הם גרו, היה ממש כיף ויום למחרת הם באו להתארח אצלנו בבית ובבריכה. את המשפחה הזאת פגשנו עוד כמה פעמים במהלך הטיול. יום למחרת הלכנו למיני גולף והיה חם אבל כיף. באחד לאפריל הלכנו עם המשפחה של יונתן לחוף "האד סולד" עשינו הרבה מתיחות והיה מצחיק ממש. עוד לפני שנפגשנו עשינו ליונתן מתיחה בוואטס-אפ של רעיון שקיבלתי מהיו טיוב. נפגשנו במסעדה על החוף, שיחקנו ונהנו. באחד הימים שחזרנו למסעדה שאהבנו בטונג סאלה היה שם הבן של המלצר שהיה פחות או יותר בגילי, בהתחלה הוא צפה בנו משחקים דמקה, הזמנתי אותו לשחק איתי, אומנם היו לו חוקים משלו אבל היה מצחיק, טיפסנו יחד בחבל ושיחקנו גם בפלאפון, כל זה למרות ששנינו מדברים בשפות שונות לגמרי. בקו פנגן קראתי את הספרים של "יומנו של חנון" וממש הייתי מרותק וחיכיתי למצוא עוד מהסדרה, מצאתי בהמשך עוד ספר מהסדרה בצ'אנג מאי.

באחד הימים נסענו לחוף "הדרין" בצד השני של האי, הדרך הייתה ממש תלולה, הרבה ירידות ועליות, הגענו למסעדה ישראלית ואחרי האוכל השתתפנו ב"מרוץ אמיר" לזכרו של לוחם שב"כ שנהרג ואהב את קו פנגן מאוד. זאת הייתה חוויה מיוחדת. יום למחרת נסענו שוב להדרין הפעם נסענו ל"וואטר צ'אלנג" – אתגר על מים, היו שם מתנפחי מים אדירים, בתוך הים והיה צריך לעבור את כולם, היה כיף ממש, במיוחד שהמשפחה של יונתן הצטרפה אלינו.  הייתה שם גם טרמפולינת ענק, שקושרים אותך עם חבלים, אתה שולט בקפיצות וזה מרגיש כאילו אתה ממש עף.  בסוף היום לקחנו את המשפחה של יונתן איתנו ברכב וכל הילדים ישבו מאחורה בטנדר, מרגישים את כל הקפיצות בנסיעה וזה היה מצחיק וכיפי.

אחד הימים שאני זוכר לטובה הוא היום האחרון בקו פנגן בו עשינו את השייט ל-42 האיים, באחת העצירות הגענו לאי הקופים, היה שם חוף ממש יפה ומלא קופים. פגשנו שם גם ילדות ישראליות ודיברנו איתם, הן קינאו בנו כי הן באו רק לשבוע ושמעו שאנחנו בטיול ממש ארוך. בעצירה אחרת עשינו "שנורקלינג" בים, ראינו שם מלא דגים, אבל לא ממש אהבתי את הצלילה במים מלוחים שנכנסים לעיניים ולפה.  חזרנו ממש עייפים מהשייט אבל לא וויתרנו על ליל הסדר. חגגנו במסעדה טבעונית עם הרבה משפחות ישראליות שאת חלקם כבר הכרנו, סיפרתי בדיחה שממש הצחיקה את כולם "לאלוהים לא היה כוח לכתוב אז הוא סתם חירטט מילים -חד גדיא חד גדיא".

התלבטנו הרבה מה תהיה התחנה הבאה במסע, בגלל שירד הרבה גשם בקו פנגן החלטנו על מקום עם מזג אוויר טוב יותר והגענו להואה אין. הדרך להואה אין הייתה ארוכה, התחלנו במונית למעבורת, המעבורת הייתה ארבע שעות, אח"כ אוטובוס של ארבע שעות ואח"כ בעל הבית של הואה אין בא לאסוף אותנו. גם שם היה לנו אח'לה של בית כולל בריכה פרטית קטנה אבל מספיקה לשחייה. בהואה אין חגגנו את חג המים, חג המים נחגג ב-13 לאפריל ונמשך כמה ימים. כולם מסתובבים ברחובות ונלחמים אחד בשני עם רובי מים, דליי מים וגם טלק. לרוב הילדים היו רובים קטנים ואני קיבלתי רובה ענקי עם זרם חזק . גם המבוגרים נלחמים וצוחקים כמו הילדים בדיוק.  יום למחרת נסענו למקום שנקרא "ונציה" כמו העיר האיטלקית, היו שם כל מיני דברים ומה שאני הכי זוכר זה שהיה שם מוזיאון תלת מימד קטן וגם בית הפוך, שבו כל החפצים הפוכים, הכי מצחיק היה השירותים הפוכים. יום אח"כ נסענו לקניון גדול שהייתה בו משחקייה ענקית שהיו בה מלא משחקים לילדים, מסלולים, טרמפולינות ומגלשות. המשך המסע בפרק הבא.

 

 

 

האלונג ביי

בועז התעקש אני עשיתי שריר, איזה כיף שוויתרתי… חזרנו עכשיו מיממה קסומה באחד משבעת פלאי תבל. הכל התחיל בזה שהיה לי חשוב שנחגוג לבועז יום הולדת במקום שווה במיוחד, בגלל תחזיות לסופ"ש גשום יחסית החצי ביקש להקדים וזרמתי. למקום הקסום הזה יש מגוון של אפשרויות במחירים שונים, כאמור בועז התעקש על המפנק מכולם. מסקנה – להתפנק זה כיף.

קמנו השכם בבוקר עייפים מאוד מאוד, גם מההשכמה שאיננו מורגלים בה וגם בגלל שלילה קודם לא נרדמנו עד ממש מאוחר ועד שכבר נרדמנו חבר של יובל צלצל והתעוררנו מהצלצול. בחוץ המתין לנו "לקשרי ואן", נסענו עם זוג אמריקאים אוהבי ישראל ועוד לונדונית חביבה. נסיעה של ארבע שעות עם עצירה אחת. חששתי מאוד מנושא השירותים אבל מכיוון שזה כמעט פרטי אמרתי שמקסימום נבקש לעצור. הדרך הייתה נעימה במיוחד. גם בשל הנופים הקסומים של ויאטנם וגם בשל החברה (ציינתי כבר שזה מה שהכי חסר לי במסע?!).

דיברנו בדרך על שלל נושאים, אני בעיקר הקשבתי. המתבגר התעורר לחיים כשהתחלנו לדבר פוליטיקה, ממש חיה פוליטית אני מגדלת. יש לו דעות מגובשות וחכמות גם בנוגע לפוליטיקה האמריקאית וכמובן בנוגע לישראלית. האנגלית שלו משובחת וכל הזמן מחמיאים לו עליה. מודה שהלב התפוצץ מגאווה, במיוחד כששוחחנו על צבא והוא הסביר שהוא מעוניין להיות לוחם, לתרום למדינה ולזכות בחברים לכל החיים. אין אין על הנער הזה בעולם כולו. זה לא נוגד את העובדה שכאמא מעדיפה אותו ג'ובניק…

בדרך עשינו עצירה במקום ענק שמאפשר גם לקנות מזכרות ומזון אבל הוא גם מיני בית חרושת לציורים רקומים בעבודת יד. מרתק לראות את העובדים שיושבים רכונים ותופרים ללא הרף במשך ימים שלמים. תזכורת למזלנו הטוב כעובדים בשוק החופשי. ליד כל שולחן תופרים ותופרות בתלבושת ורודה אחידה ובראש כל שולחן יושב/ת מפקח בחולצה לבנה. היה מרתק.

ואז הגענו, וואו וואו איזו אונייה מפוארת, סה"כ שלושים אורחים בספינה גדולה של מספר קומות. הושיבו את כולנו בחדר האוכל להסברים ובטיחות ובמקביל קיבלנו מפתחות לחדרים. צ'ול הכריז שאם יהיה אינטרנט הוא מצידו עובר לגור שם לתמיד. שני חדרים גדולים מחוברים, באחד מהם ג'קוזי חלונות ענקיים צופים לנוף המדהים ועוצר נשימה. התארגנו נחנו קצת מהנסיעה הארוכה והוזמנו לארוחת צהריים מעולה. הילדים קיבלו תשומת לב מיוחדת ותפריט מיוחד עבורם. אחרי האוכל ומנוחה קצרה (לשמחתי נרדמתי קצת) האונייה עצרה לטבילה בים. היה כיף ומרענן, בתאילנד כשירדנו למים מההפלגה צ'ול עוד לא ידע לשחות והחוויה הייתה אחרת לגמרי, אומנם הגלים היו גבוהים הפעם ולכן כולנו נעזרנו בחגורות הצלה אבל עדיין עונג צרוף.

הילדים וויתרו על הקיאקים שהיו השלב הבא והלכו לחדר. אני הצטרפתי מהר מאוד כי הרגשתי חוסר בטחון בשל הגלים הגבוהים. חשבתי שבחדר ישמחו שחזרתי מהר אך הילדים מצידם כעסו ש"השארתי את אבא לבד". בנתיים להפיג את המתח של הציפייה לחזרתו הצעתי טבילה בבריכה והם זרמו ואחרי שהחצי חזר (מותש) הוא הצטרף אלינו לבריכה.

עד ארוחת הערב נחנו בחדר, המתבגר נרדם והתעורר מורעב אבל הפוך. הארוחה הייתה מושלמת, בועז התענג על מאכלי ים ואנחנו על כל השאר. אנשי האנייה עשו כל שביכולתם לתת גוד טיים כולל קישוטי אוכל והופעת הצוות בנגינה וכשהגענו לחדר כולנו נפלנו שדודים.

קמנו מוקדם לנוף המשגע ונחנו בחדר עד הצ'ק אאוט, הספקנו לאכול ארוחת בוקר מאוחרת והתחלנו במסע ליעד הבא והאחרון – האי קטבה.

הזמנו כרטיסים לארץ

אחרי כמעט שלושה ח' וקצת לפני שכלום כבר לא מרגש אותנו, החלטנו שהגיע הזמן לחזור. אנחנו עדיין מחשבים מסלול, העתיד הקרוב עדיין לא ברור אבל לטייל סיימנו. אנחנו יושבים בחדר, לאף אחד לא באמת מתחשק לטייל. המחשבה על עוד בודהה או מפל לא מלהיבה אף אחד מאיתנו. מבחינה כספית חרגנו משמעותית מההוצאות, הגענו למסקנה שאף אחד מאיתנו לא רוצה ממש להמשיך, זה נכון שאף אחד (חוץ מצ'ול) גם לא ממש רוצה לחזור לשגרה, אבל עכשיו הזמן לחשוב איך לעשות את זה, אבל אחרת. אנחנו לא אותה משפחה שהיינו, גילנו בעצמנו חוזקות ונשארה לנו מזכרת מדהימה כמשפחה. אבל גילינו גם שלטייל זה מתיש, שקשה לארוז שוב ושוב את חיינו במזוודה ולמרות שקל לנו מאוד להרגיש "בבית" אנחנו גם מתגעגעים לבית שהשארנו מאחור. לפרטיות, לשגרה, לנוחות.

הימים האחרונים בהאנוי מאוד מוצלחים. העיר הזאת שמחה והאנשים מקסימים, שלשום דגמנו שני מוזיאונים, מוזיאון הכלא ומוזיאון המשטרה, קיבלנו קצת פרספקטיבה לכמה נעים לנו בדמוקרטיה בה מותר לחשוב הכל ולא פחות חשוב – להגיד הכל. משם המשכנו לקניון לצהריים במחיר מופקע, אבל מבחינתי כל פעם שהמתבגר מנסה טעמים חדשים זאת חגיגה, אז שתקתי. בערב אחרי מנוחה יצאנו לאגם הקרוב, שם בסופ"ש סוגרים את המקום ומונעים כניסת כלי רכב, מה שמאפשר לקהל לטייל בנוחות ובחופשיות. ממש יום העצמאות שם, אווירה שמחה של ממש, אלפי מטיילים, מעגלי שירה ומעגלי ריקוד. צ'ול קיבל בועות סבון והפריח בועות לצהלת כמה ויאטנמים שפוצצו אותם בחדווה. מאוחר יותר אני זאת שהפריחה את הבועות והוא הצטרף למפוצצים.

אתמול בילינו בפארק מים, הגענו לשם בצהריים, בטוחים שנהיה לגמרי לבד ומגלים אלפי ויאטנמים שיצאו (מסתבר) לחופשת הקיץ שלהם. הגענו וצ'ול הכריז שהוא רעב, ניסינו למצוא משהו שהוא יכול לאכול ונכשלנו עמוקות. בנתיים גם המתבגר ניסה למצוא מה לאכול ושניהם נכנסו לתסכול. אני דווקא שלקתי ברעבתנות מאין מנה חמה של נודלס כמו המקומיים, אבל להם זה ממש לא התאים. נזכרתי שראיתי בדרך סניף מקומי של Kfc, מזלם, כי הפארק די רחוק מהאזור המרכזי, לקחנו שוב מונית, נסענו הילדים טרפו וחזרנו לפארק. נכנסנו לבריכת גלים מפוצצת ויאטנמים, עשינו טיול באבובים, מכוניות מתנגשות, קצת בריכה וחזרנו הביתה מותשים. לארוחת ערב בועז השיג לנו באגטים טריים וחמים, נשגב מבינתי מאיפה יש לו כוח לזה, בטיול גיליתי שהוא פשוט נהנה מזה. לחזור עם שקיות מלאות הפתעות, לכל אחד. סוג של צייד…

זהו, תם לו הטיול, תמה תקופה. עוד נחגוג פה יומולדת לבועז, עוד נהנה מימים אחרונים וחוויתיים. הלב מתכווץ אבל גם מתרגש. סוף זה תמיד התחלה. חג שמח!

 

הויאן

הויאן היא עיירת נופש ליד דה נאנג, נוהרים אליה תיירים מכל רחבי העולם. כל כך הרבה תיירים, שברחוב כמעט ולא רואים מקומיים. חיכיתי להגיע למקום הזה, כל מי שהיה כתב דברים טובים, תיכננו שבוע של מנוחה והרבה בטן גב והתפנקנו בבית מלון ברמה טובה עם בריכה וא.בוקר שווה. הויאן היא גם עיר החייטים, בכל מקום שמלות וחליפות מעוצבות ובכולם יתפרו לך תוך יום ובזיל הזול בגד בתפירה והתאמה אישיים.

אז למה כל כך לא אהבתי? אולי כי אני יותר מתחברת לאותנטיות, אולי כי אני מתחילה להרגיש את הסוף או אולי כי היה כל כך חם ולח? בכל מקרה מהשנייה שהגעתי לשם הייתי ממורמרת. לא הצלחתי לשחרר את זה. בערב יצאנו לסיבוב בעיר העתיקה והציורית, בה שלל חנויות, מסעדות ומזכרות, גם למחרת בצהריים הלכנו לשם ואז כמו תמיד כשאני ככה – נהייתי חולה. למחרת כבר עלה לי החום והיה לי תרוץ טוב להבעת הבאסה שעטפה אותי. המלון (הויאן היסוטריקל הוטל) היה משובח, החדרים היו גדולים ומרווחים עם דלת מקשרת, כמו שאנחנו מעדיפים, הצוות היה ידידותי, הבריכה נעימה וארוחת הבוקר מוצלחת למדי. אבל אני בשלי… אחרי חמשת הימים שהזמנו החלטנו להשאר עוד שלושה, שאספיק לראות משהו, אבל עד אתמול בערב בקושי הצלחתי לזוז, מקסימום למסעדה קרובה וחזרה.

שלשום נכנסנו לאחת החנויות שליד המסעדה בה אכלנו, מדדתי שמלה אחת ויחידה וביקשתי כזאת בצבע ובמידה שלי ואתמול, רגע לפני העזיבה הספקתי לאסוף אותה.  אחרי ארוחת הבוקר אתמול, הצעתי שנקפוץ למוזיאון הסמוך למלון ו…זהו מעבר לזה לא ממש יצאתי. במסגרת הנאחס של המקום לבועז התנפץ המסך של הפלאפון החדש וליובל התנפץ המסך של הלפ טופ שמלווה אותנו בנאמנות כבר כמה שנים (סורי אושרת). אבל אם נחפש את החיובי היו גם כמה רגעים טובים, בבריכה, בזמן הרב שנשאר לנו לנוח, הספקנו קצת ללמוד כל יום, כמעט סיימתי סדרת טלויזיה בת שש עונות (הספקתי חמש) וצפינו יחד במדריך לטרמפיסט לגלקסיה לכבוד יום המגבת הבינלאומי.

הבוקר כבר טסנו להאנוי ואני כותבת מהמלון החדש באנרגיות אחרות ובאופטימיות זהירה. שבוע טוב!

הדיסניוורלד של דה-נאנג

היום השלישי שלי בויאטנם, אך למעשה הראשון, בשני הגענו רק בערב, אתמול לא יצאתי מהמלון והיום יצאתי לראשונה לראות הכצעקתה. וואלה – אהבתי, ממש אבל. יום ראשון מוצלח ביותר. בועז תיאם כבר בערב נהג פרטי לשש שעות היום. בארוחת הבוקר החלטנו לנסות טקטיקה חדשה, במקום לבקש אומלט שהתבררה אתמול כעין היום הזמנו מקושקשת, בינגו הגיעה חביתה. סיימנו לאכול עלינו להתארגן וירדנו באיחור אלגנטי לנהג החייכן שכבר המתין. הכבישים מאורגנים, מסודרים, כבר כמעט שוכחים שמדובר במדינת עולם שלישי עד שקולטים את מיליון האופנועים ואת העובדה שלצומת כולם נכנסים בו זמנית. הם נותנים זכות קדימה אבל במרחק נגיעה זה מזה. הדרך עברה בנעימים והגענו לתחנה הראשונה Marble Mountain.

מדובר באתר תיירותי לוויאטנמים והמחירים בהתאם. בועז ואני הצטיידנו בכובעים חדשים, צ'ול ובועז הצטיידו במשקפי שמש חדשות והתחלנו לטפס על ההר. נאמר לנו שיש מעלית וגם ראינו אותה מהדרך, אבל לא מצאנו והמשכנו לטפס, כל פעם חשבנו שהנה הגענו אליה, עד שבסוף הגענו לפסגה בלעדיה. האטרקציה המרכזית מערה על ההר, נחמד מאוד, ראינו, הצטלמנו, עשינו וואו על הנוף מהפסגה ומצאנו את המעלית כדי לרדת למטה, מסתבר שזה עולה כסף… אומנם בכניסה שילמנו אבל זה, מסתבר, בנוסף. ניסיתי להבין מהשומר אם המחיר ששילמנו כלל מעלית להלוך אבל לא הצלחתי לתקשר איתו. הוויאטמנים האלה, יש להם המצאות… אבל סה"כ עלה לנו 55,000 דונג לאדם, לא כולל צ'ול שנכנס חינם, שזה  25 ש"ח לכולנו, אז נוותר להם.

תחנה שנייה וההי לייט של היום Ba Na Hills הגבעה הזאת היא חתיכת הר מרשים, בניגוד לגבעה שנקראת הר. מצחיק ההיפוך בשמות. מדובר במקום סופר תיירותי אך מוצלח ביותר, מפתיע שהישראלים עוד לא גילו אותו, אומנם המחירים בהתאם (100 ש"ח כניסה לאדם, לקטנים יש הנחה) אבל המחיר בהחלט הולם את התמורה. העלייה להר היא ברכבל, הארוך בעולם לפי מה שכתוב ברשת, הנוף מדהים, כולל מפל שוצף, רבע שעה של נסיעה איטית (ולחלקנו גם מפחידה) והגענו. ירדנו מהרכבל בלי ממש לדעת לאן הגענו, ידענו למשל שיש שם גן בוטני אבל אפילו לא הספקנו להגיע אליו, ראינו גם בודהה גדול מהרכבל אבל גם לשם לא הגענו. המקום, גן עדן לילדים, גם המבוגרים שבנינו נהנו מאוד. איך שירדנו נכנסו לעולם של אגדות, הופתענו לגלות טירות מרשימות, אנשים מחופשים בתלבושות ססגוניות ונוף עוצר נשימה. בכריזה נאמר שעוד חמש דקות תחל התהלוכה, הלכנו עם זרם האנשים והמופע החל. עשרות רקדנים ורקדניות, תלבושות ומוסיקה, ממש דיסני. מלך, קלפים, לוליין, לא יודעים לאן להביט קודם.

תוך כדי הרחנו ריחות של בשר על האש, ריח מגרה ביותר, עוד לפני שהסתיים המופע כבר התיישבנו לאכול שם, אומנם זה לא היה זול במושגים מקומיים אבל בהתחשב במנות שהזמנו (צלעות טלה, פילה עוף, סטייק בקר וצ'יפס כמובן) ובמיקום האסטרטגי היה ברור לנו ששווה את הכסף, עוד לפני שליקקנו את האצבעות מהמנות המעולות. התקדמנו הלאה וגילינו שלוש קומות של לונה פארק ילדים משובח וההפתעה – כלול במחיר הכרטיס. הילדים עפו, נכנסו כולנו למכוניות המתנגשות, לסרט אינטראקטיבי בתלת מימד שבו נדרשנו לירות על הדמויות, משחקי מחשב, גי'מבורי, מבוך מראות, תערוכת דינוזאורים ועוד ועוד, הנהג המסכן התייבש שעתיים מעבר למה שסיכמנו, אבל החוויה הייתה ממש אדירה. עוד גילינו לקראת הסוף שיש שם מוזיאון שעווה, בתשלום נוסף, אבל זה באמת כבר היה יותר מידי. הירידה ברכבל הייתה חוויה מעוררת הערצה, עשרות אנשים ממתינים בסדר מופתי, ובניגוד לתור של שעתיים בויקטוריה פיק, בהונג קונג, פה הם תיקתקו את זה. חששנו שהנהג יתייאש מלהמתין או יכעס אבל הוא קיבל את פנינו בחיוך גדול ועוד הסכים בחפץ לב לעצירה קטנה במכבסה בדרך חזרה. לכן עיגלנו לו את התשלום למיליון דונג והרגשנו מיליונרים. סיפתח מעולה לויאטנם, מקווה שימשך ככה.

ויאטנם – הגענו

שעה וחצי טיסה ואנחנו בעולם אחר לגמרי. הטיסה הייתה חצי ריקה, בחוץ גשם מה שהוביל ללא מעט כיסי אוויר, אבל שרדנו והגענו לויאטנם. הכניסה לויאטנם כרוכה בויזה, בניגוד לתאילנד ששם נסעתי במיוחד לשגרירות בישראל, בהרצליה, למלא את הטפסים כאן עשינו את זה און ליין וקיבלנו מכתב מהסוכנות עם הפרטים שלנו וכל שנותר היה להגיע עם המכתב, תמונת פספורט, שהכנו עוד בארץ וכמובן כסף. הנסיעה מהמלון בהונג קונג לשדה התעופה לקחה יותר זמן ממה שחשבנו, גם התהליכים בשדה לקחו יותר זמן ממה שחשבנו וכך יצא שלא השקענו מחשבה בהמרת הכסף. החלפנו את הדולר ההונג קונגי שנשאר לנו וברגע האחרון דחפתי לבועז שטר של 20 דולר שכבר מתחילת הטיול ממתינים לשימוש ולא חשבנו יותר מידי, הרי גם בויאטנם אפשר להחליף כסף, לא? וככה הגענו לויאטנם.

ירדנו מהמטוס והובלנו לתור לויזה, שאלנו מסביב איפה מושכים כסף ו…אין, פשוט אין. שלחו אותנו חזרה לתור, כשהגיעה תורי אמרתי לה ישר, "הי אין לנו כסף לויזה, אנחנו צריכים קודם כספומט". היא אמרה שקודם נעבור את התהליך ואז היא תלווה אותנו למשוך כסף, נשמע הגיוני. מסתבר שתהליך כמעט זהה למה שמילאנו און ליין היינו צריכים למלא גם במקום, שני עמודים על כל אחד מאיתנו, כולל פרטים על כל בני המשפחה האחרים בכל אחד מהדפים, פאן… עד שמילאנו התור הסתיים לגמרי ופקידה יצאה ללוות את בועז למשוך כסף וגילתה שאין שום כספומט בסביבה (דא אנחנו כבר הבנו את זה) . לבועז הייתה הברקה הוא הציע לה שהוא ישלם רק על הויזה שלו ואז יוכל לצאת לחפש דרך למשוך כסף, הם חזרו, הוא שילם ואנחנו נשארנו בני ערובה בשדה, הדרכונים שלנו אצלה, אין תקשורת עם בועז כי עוד לא רכשנו סים מקומי, הזמן עובר, מרגיש כמו נצח ובועז לא חוזר. עד עכשיו אני תוהה האם יכול להיות שאנחנו התיירים היחידים שהגיעו בלי כסף מזומן ומה עושים האחרים שבאים לבד למשל.

בועז, מסתבר לקח מונית ו"טייל" בעיר עד שמצאו כספומט פעיל, הנהג כמובן עשה עליו "קופה" אבל בסוף זה קרה, הוא חזר ויצאנו סוף סוף החוצה. המזוודות חיכו לנו מיותמות על המסוע שכבר פסק מלהסתובב, עם כל הלחץ לצאת משם שכחנו לרכוש סים, היינו כבר מותשים ורעבים ומיהרנו לקחת מונית למלון הקרוב, שהוזמן מראש. מזל שלא תיכננו לסוע לעיר הסמוכה כבר באותו היום, כמו שחשבנו בהתחלה, כי יחד עם העיכוב בטיסה (כשעה) והעיכוב שלנו עם הויזה כבר נהיה ערב. הגענו למלון וירדנו לחפש ארוחת ערב. הפקידות הסופר חביבות לא ממש הצליחו לסייע לנו והחלטנו להסתדר לבד. דאנאנג – עיר זרה, שאין בה יותר מידי דוברי אנגלית ולנו אין גוגל מפות פעיל. אתם בטח כבר צופים המשך משעשע, אבל לא, הפעם דווקא הלך לנו בקלות.

אנחנו ישנים סמוך לנהר המקסים, ממש במרכז ולשמחתנו והפתעתנו מהר מאוד מצאנו מסעדה שעונה על הדרישות שלנו (גם מערבי לילדים וגם מקומי או לפחות לא ג'אנק פוד – עבורנו), המלצרים התרוצצו סביבנו בתודעת שירות שלא מביישת מסעדות יוקרה בארץ. המתבגר הפיל פעמיים מזלג ופעמיים הביאו לו מיד מזלג חדש על מגש. האוכל היה אכיל, לא מעבר. צ'ול אכל צ'יפס, המתבגר פיצה, בועז אכל פירות ים ואני אכלתי מנת עוף, אורז וסלט, למרות שהמנה נראתה יותר כמו יצירת אומנות של ירקות ועוף בקושי היה שם. החשבון היה 888,000 דונג. ברוכים הבאים לויאטנם, פה כל אחד יכול להיות מיליונר. לא להיבהל מדובר רק ב-170 ש"ח, אחרי הנחה, שהוחלט להעניק לנו במהלך הישיבה שלנו שם, לא ברור למה.

קמנו בבוקר וירדנו אל חדר האוכל, חוץ מאיתנו היה שם זוג אחד ולא היה בופה בשום מקום. מלצרית הושיבה אותנו והושיטה לנו תפריט, בכל בתי המלון שהייתי בהם במהלך חיי ארוחת בוקר היה בופה, פה לא. האומלט שביקשנו התברר כביצת עין, הלחם הוא בעצם בגט, אבל סה"כ אכלנו ושבענו, אין טענות. אני הכרזתי מראש שהיום במנוחה, לא מטיילת, יובל ממש לא רצה לצאת לשום מקום כי אחרי עשרה ימים בלי סוני, פה ישנה אפשרות טכנית להתחבר. כך יצא שאחרי שווידאנו שהמלון סביר החלטנו להישאר פה לעוד יומיים לפחות. אנחנו שוכבים ונהנים מהמזגן והמסכים ובועז, לא באמת יכול לנוח ולכן הלך לעשות סידורים ולטייל, חזר בצהריים עם פינוקים טעימים, כל אחד לפי טעמו, אני קיבלתי בגט עם פטה מעולה. עד כה אוהבת את ויאטנם מאוד, מעניין איך יהיה כשאצא מהמלון…

אותנטיות

הלילה האחרון שלנו בהונג קונג, יש מצב שאפילו נתגעגע, קצת. אם לא למקום אז לפחות לאנשים. האנשים ברחוב כל כך טרודים ותמיד ממהמרים, אבל האנשים שהכרנו באופן אישי לבביים, מיוחדים, מתעניינים, חמים ומקסימים לפחות כמו הישראלים.

אחרי היום הארוך בלנטאו בחרנו לבלות יום רגוע, בבוקר ניצלנו את הבריכה הכמעט פרטית ואחרי ארוחת הצהריים בילינו במוזיאון ההיסטוריה. עוד בהואה אין מצאנו משחק בריכה שמשעשע את כולנו ומאז כל פעם שיש לנו הזדמנות וכולנו בבריכה לבד, אנחנו משחקים בו. נועם נפצע בשלב מסויים ובחר לצאת בוכה, אבל עד אותו רגע הספקנו לצחוק המון. המוזיאון היה מרשים ביותר, עיצוב מושקע ומקום מושך לכל הגילאים, הופתענו לגלות שהכניסה היא חינם, מסתבר שהממשל מעוניין לעודד לתרבות, בניגוד לממשלים אחרים שאנחנו מכירים.

את יום האתמול בילינו עם מתנדבות נוספות מהונג קונג, הן היו מקסימות ורגישות מאוד לצרכים של כולנו, היה קצת פחות חיבור מלמתנדבות הקודמות, היינו פחות בהתרגשות מהמפגש, חלק מהתכנונים לא יצאו לפועל, אבל סה"כ היה חביב בהחלט. כשהן הודיעו לנו שנפגש בתחנת הסנטרל ביקשנו להתחיל במדרגות הנעות הארוכות בעולם, שנמצאות בדיוק שם. זה אולי נשמע מגניב אבל תכלס היה די מיותר, מסתבר שזה לא רצף מדרגות, אלא כמה מקטעים, אז פשוט עלינו עד למעלה ו…זהו, לבד זה בהחלט היה חסר משמעות אבל כאן בדיוק מגיע הערך המוסף של תושבות העיר. בדרך קיבלנו הסבר על מרכז העיר ועל כל הבניינים שאנחנו רואים, מה שהפך את העלייה לקצת פחות מיותרת. משם המשכנו לאזור היהודי של העיר, הן סיפרו לנו שכמעט כולם שם עובדים בתחום הכספים ומרוויחים מצויין, העם הנבחר… הגענו עד לבית הכנסת "אוהל לאה" והתבאסנו כשלא נתנו לנו להיכנס, התפילה של שבת בדיוק הסתיימה והייתה שם בר-מצווה כך שכולם עוד היו שם. אבל הצצנו מבחוץ וראינו הכל, סה"כ בית כנסת אנחנו מכירים.

התוכנית הייתה לעלות לבניין השני בגודלו (55 קומות) אבל בדרך עצרנו לאכול כי כבר היינו ממש רעבים, אח"כ עצרנו ליד תערוכה של לואי ויטון שנראתה לנו שווה צפייה ועד שהגענו לבניין הגבוה נאמר לנו שכבר סגור לצפייה לאותו היום. זה היה מבאס (פעם שנייה באותו היום) אבל ההמשך היה מוצלח יותר, הלכנו לשוק מקומי, אותנטי וללא תיירים. צ'ול גילה שם ספינר מגניב ואפילו לא נורא יקר, עצרנו למנוחה במסעדה מקומית ונסענו בחשמלית המקומית לראות את הבניינים בהן צילמו את רובוטריקים האחרון. זה אולי לא נשמע הרבה אבל בשלב זה כבר היינו ממש מותשים ואפילו קצת שמחנו כשהתחיל גשם ונאלצנו להיפרד.

היום נפגשנו עם המתנדבות מהפוסט הקודם. הן "תפרו" לנו יום מיוחד, אחרי שדיברנו הרבה על הרצון שלנו להבין באמת איך הם חיים. התחלנו בכנסייה בה מתפללת ברלי, הגענו בדיוק לדרשה של הכומרית, כן כן מסתבר שיש גם נשים שנותנות דרשות. משם עברנו לשיעור גאוגרפיה וארכיאולוגיה, שברלי מעבירה בימי ראשון למתעניינים. הן לא ציפו שנקשיב לכל הדרשה או השיעור, בכל זאת אנחנו עם ילדים ואף אחד מאיתנו לא שולט במנדרינית אבל החוויה הייתה בהחלט מרתקת. משם לקחנו אוטובוס עם המתנדבת הנוספת – פיון לאזור המגורים ה"אמיתי", מסתבר שלהונג קונג שלושה חלקים – קאולון, אזור התיירות והבילויים שבה אנחנו גרים, הונג קונג,שבה מתרחש המסחר, שם נמצאים כל המשרדים והאקשן העיקרי הוא לראות את אלפי האנשים יוצאים מהמשרד בשעות הערב ואצים לענייניהם והאזור השלישי והפחות מוכר נקרא "הטריטוריות החדשות", שם גרים תושבי העיר. אין הרבה תיירים (עם בכלל) שמגיעים לשם והיינו די חריגים בנוף המקומי. הוזמנו לארוחת צהריים בבית של מתנדב נוסף, רק כשהגענו התברר שמדובר בארוחה חגיגית לכבוד יום האם בה השתתפה כל המשפחה המורחבת. הבתים בהונג קונג פיצים ממש ונדחסנו שם לא מעט אנשים. צ'ול נבהל כשנכנסנו, בדיעבד הבנתי שהוא היה רעב מאוד וזה בנוסף לאווירה הכל כך שונה ודחוסה גרם לו לפרוץ בבכי, הוא אמר לי שהוא רוצה ללכת וכשהסברתי לו שזה פשוט לא אפשרי הוא לא הצליח להירגע. הם כולם היו סופר מבינים ומתחשבים ואני ניחמתי אותו כמיטב יכולתי בעוד המתבגר והחצי משוחחים עם כולם וטועמים מכל מטעמי השולחן. היה שם מגוון מרשים של אוכל, גם מקומי וגם כל מיני דברים שחשבו שאנחנו נרצה לאכול, לאט לאט צ'ול הפשיר והגיע גם אורז לבן, שהרגיע את הרעב והוא הצליח להירגע ואפילו לחייך ולשוחח מעט.  מה שאפשר לי להתפנות מעט ולנסות בעצמי את מגוון המאכלים.  כולנו חושבים שזאת הייתה חוויה ממש מיוחדת, שונה ובעיקר אותנטית, צ'ול אמר שהוא לא היה מצליח לחיות בבית כל כך קטן, מזלו שהוא לא צריך.

בהמשך הלכנו לפארק המדהים שיש באזור, פארק ענק, עם אינספור אטרקציות. שכרנו לילדים אופניים, בועז הלך איתם ואני קישקשתי עם המתנדבות על עניינים שברומו של עולם. אחרי כעשרים דק' צ'ול הגיע ושאל אותי "איפה אבא?" מסתבר שבועז הלך לקנות מים והם בדיוק החליטו שמספיק להם והחזירו את האופניים, הוא חזר והם לא היו שם והוא פשוט התרוצץ במסלול הארוך בחיפוש אחריהם. לא היה לו פלאפון ותיארנו לעצמנו שהוא נטרף מדאגה, אבל לא היה לנו הרבה מה לעשות. בסופו של דבר הוא חזר, כולו עצבני ומזיע. אין ספק שהוא לא ישכח את הקטע המפחיד הזה לעולם. זה בהחלט היה הקיו שלנו לסיים את היום, נפרדנו מהמתנדבות המהממות ונסענו למלון.

ההבנה שמחר נהיה במקום אחר, לא סתם עיר אחרת, או מלון אחר, אלא מדינה אחרת עם כל המשתמע מכך היא בהחלט מרגשת. כפי שנראה עכשיו זאת כנראה תהיה המדינה האחרונה במסע שלנו, מה שקצת מצער, אבל החלטנו ליהנות מכל רגע ולא לחשוב על זה מעבר לנחוץ.